7:45 בבוקר. איפשהו בסוף שנות ה-80. עיירה נידחת.
המכולת של חזן צפופה עד אפס מקום. לחם, חלב,לחמיות וקוטג'. לרוץ מהר ולהספיק להכין סנדויץ' לבית הספר. רק שלא אאחר. אני כבר בלחץ.
אדון חזן הוא איש זקן וכבד ראיה.הוא מחשב את הקניות בסבלנות אינסופית- על דף ועיפרון. אני מרים אליו זוג עיניים תמימות בתחינה שיזדרז והוא מייד מבין את הרמז..
"הבן של סודרי, נכון"?
"כן" אני משיב.
"בוא מותק, תראה לי מה לקחת ..יאללה לך, אני כבר ארשום שלא תאחר לבית הספר"
10:30 בבוקר שנות האלפיים המוקדמות.רשת בגדים ענקית כלשהיא באיזור המרכז.
אשתי מודדת בגדים בתא ההלבשה, אחד מיני רבים. נו – זה סופעונה או בעיברית המקומית ישSALE מטורף! אני ממתין בסבלנות בין מדפי החולצות ומנסה להתעניין במשהו, ברקע מתנגנים ג'ינגלים וחמשירים שאמורים לשכנע אותי שאני צריך או רוצה משהו. לספר לי שאני נמצא כעת בעיצומה של חוית קניות מרגשת. אבל אני לא. נקודה.
המכולת של חזן נטועה בזכרוני. למבטו החמים והלבבי ,לריח הלחם הטרי, אני קורא חוית קניה .
אין ספק שאם הוא היה זריז כמו המוכרות החינניות ברשת ההיא הוא היה חוצה את שנות ה2000 בהצלחה. אך גם החינניות שבמוכרות יכולות ללמוד ממנו משהו על יחסי אנוש. הייתי דוקא שמח לדסקס עם המוכרת הקבועה ברשת הלא כ"כ גדולה שעל יד הבית שלי על סגנונות מוזיקה חדשים או לספר לה שלבת הקטנה שלי יצאה שן ראשונה.אבל בסוף השיחה מסתכמת ב: "תשלום אחד או לחלק"?
גם המכולת של חזן לא תשתנה. זרוק עליה קופה רושמת, מזגן מרכזי – שפריץ או שניים של איזה צבע מגניב והיא כבר משהו אחר. לא המכולת של חזן.
אז אני מציע? ממוצע.עם סטיה קלה לטובת חזן היקר. בקצה עידן האינטרנט, אני ממש מחפש משו מיוחד. אני מדמיין חנות קטנה עם אמירה אישית. אני רוצה לפגוש את אותו מוכר, אותה מוסיקה ואותו סגנון מיוחד, ומשתנה! בקצב שנכון לי– משהו כזה- ישן חדש.
אמצע השבוע– 12:30 בצהריים, מרכז העיר ירושלים. 2011. מוסיקה פרסית עתיקה מסתלסלת. רחוב שמאי 8 ,חנות שקופה, ריצפת עץ ועמודי עץ כבדים, תאורה חמימה, ניחוח צמר באויר. חיוך מזמין, יחס אישי, אמיתי- מהלב. ובקצב שלי, המשתנה- כמו שמתאים לי.
דן רואי סודרי- חבר אידרא
המכולת של חזן צפופה עד אפס מקום. לחם, חלב,לחמיות וקוטג'. לרוץ מהר ולהספיק להכין סנדויץ' לבית הספר. רק שלא אאחר. אני כבר בלחץ.
אדון חזן הוא איש זקן וכבד ראיה.הוא מחשב את הקניות בסבלנות אינסופית- על דף ועיפרון. אני מרים אליו זוג עיניים תמימות בתחינה שיזדרז והוא מייד מבין את הרמז..
"הבן של סודרי, נכון"?
"כן" אני משיב.
"בוא מותק, תראה לי מה לקחת ..יאללה לך, אני כבר ארשום שלא תאחר לבית הספר"
10:30 בבוקר שנות האלפיים המוקדמות.רשת בגדים ענקית כלשהיא באיזור המרכז.
אשתי מודדת בגדים בתא ההלבשה, אחד מיני רבים. נו – זה סופעונה או בעיברית המקומית ישSALE מטורף! אני ממתין בסבלנות בין מדפי החולצות ומנסה להתעניין במשהו, ברקע מתנגנים ג'ינגלים וחמשירים שאמורים לשכנע אותי שאני צריך או רוצה משהו. לספר לי שאני נמצא כעת בעיצומה של חוית קניות מרגשת. אבל אני לא. נקודה.
המכולת של חזן נטועה בזכרוני. למבטו החמים והלבבי ,לריח הלחם הטרי, אני קורא חוית קניה .
אין ספק שאם הוא היה זריז כמו המוכרות החינניות ברשת ההיא הוא היה חוצה את שנות ה2000 בהצלחה. אך גם החינניות שבמוכרות יכולות ללמוד ממנו משהו על יחסי אנוש. הייתי דוקא שמח לדסקס עם המוכרת הקבועה ברשת הלא כ"כ גדולה שעל יד הבית שלי על סגנונות מוזיקה חדשים או לספר לה שלבת הקטנה שלי יצאה שן ראשונה.אבל בסוף השיחה מסתכמת ב: "תשלום אחד או לחלק"?
גם המכולת של חזן לא תשתנה. זרוק עליה קופה רושמת, מזגן מרכזי – שפריץ או שניים של איזה צבע מגניב והיא כבר משהו אחר. לא המכולת של חזן.
אז אני מציע? ממוצע.עם סטיה קלה לטובת חזן היקר. בקצה עידן האינטרנט, אני ממש מחפש משו מיוחד. אני מדמיין חנות קטנה עם אמירה אישית. אני רוצה לפגוש את אותו מוכר, אותה מוסיקה ואותו סגנון מיוחד, ומשתנה! בקצב שנכון לי– משהו כזה- ישן חדש.
אמצע השבוע– 12:30 בצהריים, מרכז העיר ירושלים. 2011. מוסיקה פרסית עתיקה מסתלסלת. רחוב שמאי 8 ,חנות שקופה, ריצפת עץ ועמודי עץ כבדים, תאורה חמימה, ניחוח צמר באויר. חיוך מזמין, יחס אישי, אמיתי- מהלב. ובקצב שלי, המשתנה- כמו שמתאים לי.
דן רואי סודרי- חבר אידרא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה