ראו נא מציאה שמצאתי בקטלוג של התאחדות בולאי ישראל.
פעמיים הנפיק השרות הבולאי סדרות בולים שנושאם הוא "תלבושות של עדות". הראשונה בשנת 1997 והשניה שנתיים אחר כך- בשנת 1999. את שתי הסדרות עיצב אד ואן אוין, הבולים מתארים תלבושות מסורתיות של עדות ישראל בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20.
את הטקסט המלווה כתבו החוקרות אורה שוורץ בארי ואסתר יוהס.
את הטקסט המלווה כתבו החוקרות אורה שוורץ בארי ואסתר יוהס.
להלן הסדרה הראשונה:
 |
תאריך ההופעה: 13/02/1997. כיתוב בבול: "לבוש מסורתי של יהודייה מאתיופיה" |
יהודי אתיופיה החלו להגיע לישראל בסוף שנות ה-70, רובם במבצעים מרשימים: "מבצע מלכת שבא", "מבצע משה" והאחרון שהתקיים ב- 1991 "מבצע שלמה".
תלבושתם המסורתית, שאיתה הגיעו לארץ, מרשימה מאוד ובעלת שורשים עתיקים. התלבושת זהה לזו הנהוגה באזורי הרמות הגבוהות טיגרי (tigri) וגונדר (gondar), מרכזי השלטון של הממלכות הקדומות. הלבוש תפור מאריגי כותנה לבנה שנארגו על נול נייד, כאשר האריגה הייתה בין המלאכות מהן התפרנסו יהודים באתיופיה.
פריט חשוב, המשותף ללבוש הגבר והאישה, הוא העטיפה העליונה "שמה" (shamma) העשויה מיריעה מלבנית העוטפת את הכתפיים. הלבוש המסורתי של האישה כולל שמלה ארוכה ורחבה. לעתים בתוספת שרוולים ארוכים. הרקמה נמצאת במרכז השמלה בצורת פס רב-גוני הנרקם סביב פתח הצוואר וממשיך ויורד במרכז השמלה שם הוא מסתיים בדגם צלב יפה ומורכב, דגם זהה נרקם גם בגב השמלה. פריט לבוש נוסף הוא החגורה העשויה מרצועות אריג בעל שוליים צבעוניים.
פריט חשוב, המשותף ללבוש הגבר והאישה, הוא העטיפה העליונה "שמה" (shamma) העשויה מיריעה מלבנית העוטפת את הכתפיים. הלבוש המסורתי של האישה כולל שמלה ארוכה ורחבה. לעתים בתוספת שרוולים ארוכים. הרקמה נמצאת במרכז השמלה בצורת פס רב-גוני הנרקם סביב פתח הצוואר וממשיך ויורד במרכז השמלה שם הוא מסתיים בדגם צלב יפה ומורכב, דגם זהה נרקם גם בגב השמלה. פריט לבוש נוסף הוא החגורה העשויה מרצועות אריג בעל שוליים צבעוניים.
 |
תאריך ההופעה: 13/02/1997. כיתוב בבול: "לבוש מסורתי של יהודייה מסאלוניקי" |
קהילת יהודי סאלוניקי התבססה בעיקר לאחר בואם של מגורשי ספרד ופורטוגל ב- 1942 וב- 1946. המגורשים היוו רוב מספרי בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר, ומורשתם ומנהגיהם הטביעו חותמם על אופייה של קהילת סאלוניקי. יהודי סאלוניקי עסקו במסחר, בבנקאות, בתעשיית הטקסטיל, שבה בלטה תעשיית אריגי הצמר (שכונתה "בגדי המלך" ושימשה לבגדי הצבא העות'מאני), בתעשיית טבק על שלביה השונים ובמגוון תעסוקות הקשורות בנמל סאלוניקי, מסבלות ועד בעלות על ספינות והחכרתן.
במאה ה- 19 גדלה מאוד הקהילה ומנתה כ- 75,000 איש. נוכחות זו מעניקה לעיר צביון יהודי והיא כונתה "ירושלים דבלקן". במלחמה העולם השנייה נכחד חלקה הגדול של קהילת יהודי סאלוניקי. רוב היהודיים הובלו אל מחנות הריכוז הנאציים ונספו בשואה.
לבושן המסורתי של יהודיות בסאלוניקי בלט בייחודו והיה להן כסימן זיהוי בקהל אנשי העיר. לבוש זה מטמיע יסודות מן התרבות היוונית המקומית ומן התרבות העות'מאנית כאחד וייתכן שאף משקף שרידים של המורשת הספרדית שהביאו עימם המגורשים. הלבוש כולו נקרא "קופייה" על שם כיסוי הראש שהיה המאפיין הייחודי של התלבושת כולה. כיסוי ראש זה מורכב ממספר חלקים, מכסה את שיער האישה ואוספו בשקית מעוטרת בדגם בעל משמעות של קמיע. התלבושת כוללת מספר שמלות מעיל בעלות מחשוף הנלבשות זו על זו, עשויות אריגי משי מדוגמים. החזה כוסה בלבבית עשויה אריג דקיק מעוטר בתחרה, מעל למותן נחגר סינר נשי. בסוף המאה ה- 19 כללה התלבושת מכנסי "שרוואל" וכתונת, שהומרו בפריטי לבוש תחתון בסגנון אירופי. תלבושת זו רווחה בסאלוניקי בקרב חלק מן היהודיות עד שנות ה- 20 וה- 30 של המאה הנוכחית.
 |
תאריך ההופעה: 13/02/1997. כיתוב בבול: "לבוש מסורתי של יהודי מכורדיסטאן" |
יהודי כורדיסטאן חיו בהרי הזגרוס הנישאים.
כורדיסטאן מתחלקת ביו חמש מדינות: טורקיה, עיראק, אירן, סוריה ורוסיה. לפי מסורתם הם גלו מן הארץ בגלות עשרת השבטים ומכונים "האובדים מארץ אשור". אכן, הם משמרים מנהגים עתיקים, וביניהם השפה הארמית השגורה בפיהם. אחת ממלאכותיהם המובהקות הייתה מלאכת האריגה, הם ארגו יריעות מפוארות מרובות דגמים וצבעים מצמר, יריעות לתפירת בגדי גברים משיער עיזים ואריגים לשמלות נשים ממשי בר. צביעת האריגים והחוטים הייתה גם היא מלאכה שבה התמחו. את מלאכת האריגה ותפירת הבגדים השלימו הנשים. הן רחצו את הגיזה, סרקו אותה וטוו ממנה עשרות מטרים של חוטים דקים לאריגת חליפת בגדים אחת. לאחר האריגה תפרו ורקמו את הבגדים.
לבוש אופייני לגבר כלל חליפה המורכבת משני חלקים עיקריים: מכנסיים ארוכים ורחבים. ז'קט בעל שרוולים ארוכים ופתוח לפנים, חולצה לבנה מכותנה ואפודה קצרה. סביב המותן כרכו רצועת אריג משי כותנה רחבה וארוכה שתפקידה היה גם לייצב את החליפה. על הראש חבשו כיפה שאותה עטפו במטפחת. באזורים הקרים נהגו להתעטף במעיל צמר רחב. עד היום, כחמישים שנה לאחר סיום הגלות, ניתן לראות במושבים בארץ את זקני העדה מתהלכים בתלבושות המקוריות. להקות המחול של יוצאי כורדיסתאן נוהגות להופיע בתלבושות מסורתיות וכך תורמות לשימור התרבות.
כורדיסטאן מתחלקת ביו חמש מדינות: טורקיה, עיראק, אירן, סוריה ורוסיה. לפי מסורתם הם גלו מן הארץ בגלות עשרת השבטים ומכונים "האובדים מארץ אשור". אכן, הם משמרים מנהגים עתיקים, וביניהם השפה הארמית השגורה בפיהם. אחת ממלאכותיהם המובהקות הייתה מלאכת האריגה, הם ארגו יריעות מפוארות מרובות דגמים וצבעים מצמר, יריעות לתפירת בגדי גברים משיער עיזים ואריגים לשמלות נשים ממשי בר. צביעת האריגים והחוטים הייתה גם היא מלאכה שבה התמחו. את מלאכת האריגה ותפירת הבגדים השלימו הנשים. הן רחצו את הגיזה, סרקו אותה וטוו ממנה עשרות מטרים של חוטים דקים לאריגת חליפת בגדים אחת. לאחר האריגה תפרו ורקמו את הבגדים.
לבוש אופייני לגבר כלל חליפה המורכבת משני חלקים עיקריים: מכנסיים ארוכים ורחבים. ז'קט בעל שרוולים ארוכים ופתוח לפנים, חולצה לבנה מכותנה ואפודה קצרה. סביב המותן כרכו רצועת אריג משי כותנה רחבה וארוכה שתפקידה היה גם לייצב את החליפה. על הראש חבשו כיפה שאותה עטפו במטפחת. באזורים הקרים נהגו להתעטף במעיל צמר רחב. עד היום, כחמישים שנה לאחר סיום הגלות, ניתן לראות במושבים בארץ את זקני העדה מתהלכים בתלבושות המקוריות. להקות המחול של יוצאי כורדיסתאן נוהגות להופיע בתלבושות מסורתיות וכך תורמות לשימור התרבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה