תלבושות של עדות בבולי ישראל ב

בפוסט הקודם הצגתי את הסדרה הראשונה בסדרת הבולים "תלבושות של עדות".

והנה הסדרה השנייה:

תאריך ההופעה: 01/09/1999. 

כיתוב בבול: 

לבוש מסורתי של יהודי מבוכארה

בוכארה הוא שמה של עיר ואמירות באזור אסיה התיכונה שברבות השנים הפך שם כולל ליהודים שישבו באזור כולו.

עד למאה השלוש עשרה הייתה הקהילה בבוכארה קטנה ובלתי מוכרת ואנשיה היו יהודים שהובאו מרחבי איראן ובבל. התנודות במצבם ובמספרם לאורך התקופות, היו תמיד תוצאה ישירה של גלי רדיפות שונים. שפתם הייתה התג'יכית (ניב פרסי) וכך גם נשארה. תרבותם ומסורתם היא ענף של התרבות הפרסית.
בסוף המאה ה- 18 עברה הקהילה תנועת התעוררות והתחדשות עקב הקשר שנוצר עם השליח המקובל, יוסף ממן.
עם השתלטות רוסיה הצארית על האזור נשאר השלטון הפנימי בבוכארה בידי האמיר המוסלמי. היו אלה ימים של שגשוג שאנשי הקהילה נהנו ממנו עקב עיסוקם במסחר, בגידול ועיבוד כותנה באמצעים חדישים ובצביעת אריגי משי יקרים. המהפכה הבולשביקית היטיבה עמם תחילה, אך בשנת 1921 חלה החמרה במעמדם.
כיום נותרה קהילה קטנה באזור המהווה חלק מאוכלוסייתה של רפובליקת אוזבכיסטאן. גלי העלייה מבוכארה היו למן אמצע המאה ה- 19, שבאחד מהם הגיעו בוניה של שכונת הבוכארים בירושלים.

בלבושם נבדלו היהודים משכניהם המוסלמים בעיקר בתקופת האמירות, בחבל אותו נאלצו לכרוך למותניהם, או שהוגבלו בצבעי הטורבן אותו צנפו לראשיהם. מלבושיהם מייצגים את אמידותם הכלכלית. הגברים נהגו ללבוש מעילים רחבי גזרה  מאריגי משי צבועים בשיטת איקאט, או משי מרוקם עם חוטי זהב. לראשיהם חבשו כיפות רקומות  עם טורבן סביבם או כובעי פרוות קרקול. גם מעילי הנשים נתפרו מאריגים דומים שצבעוניותם עשירה וססגונית. עם השנים ספגה אפנת הלבוש השפעות אירופאיות. את בגדיהן ואת ראשיהן עיטרו הנשים בתכשיטי זהב משובצים אבני טורמלין, אודם, אזמרגד ופנינים. 

תאריך ההופעה: 16/02/1999. 

כיתוב בבול: 

תלבושות של עדות: הודו, "בני ישראל

עדת "בני ישראל", הגדולה בשלוש העדות היהודיות שבהודו, חיה לצד היהודים הבגדאדים ויהודי קוצ'ין. במשך דורות חיו בני העדה ביישובים כפריים במדינת מהאראשטרה שבמערב הודו.

עיסוקם המסורתי היה עצירת שמן, עבודת אדמה ונגרות. בתקופת השלטון הבריטי, מסוף המאה ה- 17 ואילך, עברו רבים מבני העדה אל המרכזים העירוניים ורכשו לעצמם מקצועות שונים בשירות הציבור, בעיקר בתחומי הדואר, הטלגרף, המכס, מסילות הברזל, הספנות וכן בשירותי הרפואה. במישור החברתי היו היחסים בין "בני ישראל" ושכניהם ההינדים, המוסלמים והנוצרים ידידותיים ביותר, מתוך כיבוד הדדי של מנהגי הזולת.

בהודו לא נכפו על היהודים  מעולם איסורים או הגבלות בתחום הלבוש,  והם בחרו אותו בהתאם לצורכיהם וליכולתם. הסארי (סאדי) הוא בגד הנשים הנפוץ והאופייני ביותר בכל רחבי הודו. בקרב בנות כל הדתות ובכל התקופות. לא חלו בו שינויים מהותיים במשך הדורות והוא מוכר בצורתו הנוכחית מראשית קיומו, במאה הראשונה לספירה. הסארי הוא יריעת אריג באורך שישה עד תשעה מטרים וברוחב של כמטר אחד, בלתי תפורה ובלתי גזורה, הנכרכת סביב כל הגוף. אופן לבישתו משתנה בהתאם לאזור הגיאוגרפי ולסוגי הפעילויות שעושים בו. לרגליהן ענדו הנשים תכשיטי כסף כבדים ואת פניהן קישטו בנזמי כסף או זהב משובצים באבנים יקרות.

בשנות העשרים של המאה הנוכחית, עם התפשטות החינוך האנגלי בבתי הספר לבנות, חלו שינויים מרחיקי לכת באפנת הלבוש, המערבי בעיקר בקרב השכבות העירוניות האמידות, אך עם זה נשאר הסארי בגד מקובל מאוד.

תאריך ההופעה: 16/02/1999. 

כיתוב בבול: 

תלבושות של עדות: תימן, "בני ישראל"

ליהדות תימן שורשים ארוכים בדרום ערב. בגלל בידוד גאוגרפי-פוליטי יחסי שמרו יהודי תימן על מסורת. דת ומנהגים בצורה אדוקה במיוחד, ועם זאת קיימו קשרים עם מרכזים יהודיים אחרים בבבל, ארץ ישראל, מצרים, ספרד ואשכנז.

עם בוא האסלאם לדרום ערב הפכו היהודים לבני חסות ("דימי") והוחלו עליהם איסורים וחוקים שונים. חלקם משפילים. חרף מצב זה שמרו היהודים על דתם ועל עצמאות פנימית מסוימת.
הקהילה היהודית הגדולה, אשר השפיעה על כל תימן חייתה בצנעא – עיר הבירה, אך רוב היהודים חיו בכפרים מפוזרים בכל רחבי הארץ. היהודים בכפרים נהנו משכנות טובה יותר עם סביבתם המוסלמית מאשר יהודים בערים. יהודי תימן נבדלו במראה החיצוני שלהם מיתר האוכלוסייה. בכפרים ההבדלים היו בפרטים קטנים, בערים במראה הכללי. לגברים יהודים היו פאות, והם הלכו בטלית ובכיסוי ראש צנוע. נשים יהודיות בצנעא לבשו לבוש אופייני, שונה מאוד מזה של המוסלמיות, לדוגמא: הן חבשו כובע ("קרקוש") שכיסה את כל השיער. (ראו גם את הפוסט שעוסק בטליתות התימניות)



תאריך ההופעה: 01/09/1999. 

כיתוב בבול: 

לבוש מסורתי של יהודיה ממרוקו



רוב קהילת יהודי מרוקו הגיעו לישראל בשנות החמישים והשישים. במרוקו היו יהודים הן בכפרים והן בערים ועסקו במסחר, מלאכה וחקלאות. האוכלוסייה היהודית במרוקו הייתה מורכבת מתושבים ילידי המקום שהיו מפוזרים על פני הארץ ואליהם הצטרפו יהודים ממגורשי ספרד שהתיישבו בעיקר בערי הצפון והמרכז.

לבוש האישה היהודיה העירונית היה שונה מלבושן של נשים מוסלמיות ונכרו בו אלמנטים סגנוניים שאולים מן הלבוש הספרדי. כל אזור במרוקו התאפיין בסגנון לבוש מיוחד לו ובצבעוניות שונה.

הלבוש המוצג בבול אופייני לאזור שבדרום מערב מרוקו, סביב הערים טיזנית וטהלה. זהו לבוש טקסי, המורכב מחצאית קטיפה, בד"כ ירוקה ומותניה מהודרת שזורה בחוטי משי ומתכת. את המצח מכסה עטרת פנינים "ספיפה" ומטפחת משי אדומה. הדמות בבול עדויה מחרוזות כבדות מכסף ואמאייל, וצמידים רחבים על פרקי ידיה. תכשיטים אלה נעשו בידי צורפים יהודים שעסקו במלאכה זו בכל רחבי מרוקו. עבודת האמאייל הייתה מיוחדת לאזור סוס.

עם כניסת צרפת למרוקו ב- 1912 החלה הגירה גדולה של תושבי הדרום לאזורי המרכז ולערים הגדולות. בהדרגה חודר הלבוש האירופאי, ותופס את מקום בגדי הפאר המסורתיים.