אנסמבל פראן הוא הרכב מוסיקלי המנגן מוסיקה ישראלית אינסטרומנטלית מקורית, עם השפעות של מוסיקה קלאסית ממרכז אסיה: פרס, אזרבייג'אן והסביבה. מנגנים בו בו ארבעה מוסיקאים מוכשרים:
אביב קמינר מנגן בטאר פרסי; כלי פריטה ממשפחת הלאוטות, גופו בנוי מעץ תות בצורה של הסיפרה 8. פני תיבת התהודה מכוסים בעור עובר כבש. בעל צואר ארוך ושישה מיתרים. על העור מונח גשר המוחזק על העור בעזרת לחץ המיתרים. הנגינה בו מתבצעת בעזרת מפרט מתכת.
גד דתהר מנגן בעוד
עוּד הוא כלי מיתר קדום הנפוץ בעיקר בחצי האי ערב, במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בחלקים בדרומה ובבלקן.
העוד הוא מכלי הנגינה הקדומים ביותר ונחשב כאביהם הקדמון של הלאוטה והקתרוס האירופיים.
העוד עשוי כולו מעץ והינו בעל תיבת תהודה גדולה שבחזיתה בין 1-3 חורי תהודה, גשר קצר וראש כיוון בעל 11 או 12 מפתחות. הפריטה נעשית בעזרת מפרט ארוך וצר אשר במקורו נעשה מנוצת נשר. כיום נהוג להכינו מפלסטיק גמיש.
העוד, בדומה לכלי קשת, הוא בעל צוואר ללא סריגים. מבנה זה מאפשר לנגן גמישות רבה על ידי גלישות ותרטיטים ("ויברטו"). הוא גם מאפשר לנגן ביתר קלות את רבעי הטונים של מערכת המקאם.
רועי סמילה מנגן בקמנצ'ה פרסי.
הקמנצ'ה הפרסי הוא כנראה הכינור העתיק בעולם. מקורו בפרס אך הוא כלי מקובל באזורים רבים, החל מפרס ואזרבייז'אן, דרך טורקיה, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן וארמניה בווריאציות משתנות. הוא בנוי מגוף עגול וחלול שבמקורו היה מדלעת והיום נהוג לעשותו מעץ, שעל פניו מתוח עור (עז או דג)..
רפאל בן זכרי מנגן בזארב ובדאף
הזארב הוא תוף חלול בצורת גביע עליו מתוח עור. את הזארב משעינים, כאשר הוא נמצא במצב מאוזן, ע"ג הירך ומתופפים עליו בעזרת האצבעות. יד אחת נמצאת מעל התוף ואילו היד השניה מצידו.
הדאף הוא תוף מסגרת עליו מתוח עור כשבמסגרת תלויות עשרות טבעות קטנות, שמשמיעות צלילים שונים לפי הפעלת הנגן, הן נוגעות זו בזו או פוגעות בעור המתוח.
ומה כל זה קשור לבלוג שלנו?
ראשית,
אנחנו באידרא מאד אוהבים את המוסיקה של אנסמבל פראן ואת המוסיקה ממנה היא מושפעת וממנה היא יוצרת...
שנית,
חברי האנסמבל בחרו להצטלם לאלבום שלהם ולקליפ היפה שלהלן כשהם לובשים כולם אידרא.
מכנסיים, חולצות, קורטות, ווסטים - איבזור מלא...
את התמונות הנהדרות למעלה ואת הקליפ הבא (היצירה: "קובאיה") צילם וערך בכישרון רב לירן קמינר, עוד חבר אידרא.
התמונה הנהדרת הזו לקוחה מתוך עטיפת הדיסק של האנסמבל "הלב והמעיין". החברים המוכשרים של "הלב והמעיין" הם: נאור כרמי (ניהול מוסיקלי וקונטרבס), אורן צור (כינור), חיליק פרנק (קלרינט ושירה), אריאל אליאייב (אקורדיון וכלי הקשה). האנסמבל מנגן ניגונים מחצרות חסידים שונות בביצועים וירטואוזיים מאד אך נאמנים עד מאד למקור. הם מופיעים על במות שונות ולאחרונה קיבלו את פרס המקום הראשון בפסטיבל הכליזמרים העולמי באמסטרדם.
אין ספק שהתמונה המיוחדת הזו נותנת מקום רב לבגדים אותם לובש כל נגן ולעובדה שבכך הוא מביע את השתייכותו המגזרית – מסורתית – רוחנית.
אז מה לפנינו?
חיליק פרנק לבוש בבגדי השבת של חסידי ברסלב: קפטען ושטריימעל.
באוקטובר 1700, הגיעה לירושלים קבוצת עולים בת מאות אנשים בהנהגת רבי יהודה החסיד העולים התיישבו בחלקת הקרקע עליה עמדה "חצר האשכנזים" שהייתה נטושה וחרבה כמעט לחלוטין, והחלו בהכנות להקמת בית הכנסת במקום, תוך נטילת הלוואות גדולות לצורך הבנייה מהשכנים המוסלמים. ששה ימים בלבד לאחר מכן, עוד בטרם החלו עבודות הבנייה, נפטר במפתיע רבי יהודה, וחסידיו לא הצליחו למצוא מימון להמשך העבודות.
ב 1720 פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים, הם הציתו את החצר והרסו אותה עד היסוד. כל היהודים האשכנזים גורשו מירושלים ונאסר עליהם לשוב אליה, איסור שהיה בתוקף כ־100 שנים.
מה עשו אשכנזים שביקשו לשהות בירושלים? התחפשו ליהודים ספרדים או לערבים!
בין השאר הם לבשו את הקופטן המקומי (שעד היום נקרא בפיהם: קאפטען).
כעבור שנים של לבישת צורת הלבוש הזו החלו בכמה חסידויות ירושלמיות לאמץ את הלבוש ולבסוף נקבע הלבוש כבגד קבוע. אולם עם השנים נוספו מוטיבים יהודיים (כמתבקש...): הקפטן מורכב מ-26 חלקי בד, כגימטריה של שם ה' (י' ה' ו' ה'); הצווארון בצד ימין ארוך יותר (עד שולי הבגד) מצד שמאל (עד המותן), כמו הרצועות של התפילין של ראש; קצה השרוול מתקפל כלפי חוץ, וחתוך בצורת משולש מעל התפר שמחבר את השרוול לאורך, כך שנוצרת צורת האות שין; קדמת הבגד ואחוריו עשויים חלק אחד ואינם שני חלקים שמתחברים בכתף, דוגמת טלית קטן שהוא חלק אחד; הפסים הם לאורך הבגד, אך בשרוולים הם לרוחבו, כדוגמת רצועות התפילין של ראש העשויות לאורך, ושל יד עשויות לרוחב.
השְׁטרַיימְל הוא כובע פרווה שחסידים נוהגים לחבוש בשבתות, חגים ובימי חול המועד.
השטריימל עשוי מקצוות זנבותיהם של צובלים, דלק הסלעים, שועל אפור מצוי או דלק אירופאי ומרכזו עשוי מקטיפה.
ייתכן כי מקור השטריימל בפולין, אשר בה העשירים והמכובדים היו נוהגים להקיף את המגבעת שלהם בפרווה של צובל,וברבות הימים התקבל השטריימל כלבוש חג גם אצל יהודים פשוטים.
סברא אחרת טוענת מקורו של השטריימל בגזרה של מלך פולין, לפיה יהודי יהיה חייב לקשור לכובעו בשבתות וחגים זנב של חיה טמאה. היהודים התחכמו לגזירה על ידי כריכת הזנב מסביב לכובע.
סברה אחרת היא שהשטריימל מגיע מרוסיה. על פי סברה זאת, כאשר הצאר הרוסי הוציא צו שעל גברים יהודים נאסר לחבוש כיפה, היהודים עטפו סביב הכיפה פרווה על מנת להסתירה.
לחסידי ברסלב, לא היה לבוש מייחד, אלא כל חסיד לבש לפי מנהג עירו. בעקבות שואת אירופה, והקומוניזם בברית המועצות, התרכזו רוב חסידי ברסלב הנותרים במאה שערים בירושלים, וכך התקבע הקפטען והשטריימל כלבוש השבתי של חסידות ברסלב (או לפחות: של הזרם המרכזי בה).
אריאל אלייב לבוש בבגד בוכרי מסורתי: ג'ומא וקלפוש.
הג'ומא היא גלימה ארוכה ממשי אשר באמרותיה רקומים בחוטי זהב צורות מיוחדות. הקלפוש הוא כובע רקום בחוטים צבעוניים וחוטי זהב, שחובשים במקום כיפה. כיום לובשים בגדים אלו רק באירועים מיוחדים כמו חתונות, אירוסין, בריתות ובחגים. לכבוד בר המצווה תופרים לנער גלימה וכובע מקטיפה ומשי ושוזרים אותם בחוטי זהב. מוטיב הזהב בולט מאד והוא מסמל עושר.
משפחה יהודית מבוכרה בלבוש מסורתי
בניגוד ללבוש הדל שהגיע מתימן או מרוקו, הלבוש העשיר והכלים של בני עדת בוכרה נשתמרו והגיעו ארצה עם העולים החדשים. יהודי בוכרה שהיו עשירים מאוד, היו מקורבים לשלטון בארצם, ולכן הורשו לעלות לישראל עם כל רכושם, בניגוד לאחרים שעזבו אחריהם את בתי הפאר והעושר ואף את מלבושיהם הייחודי נאלצו להשאיר מאחור. ניגוד נוסף לארצות המזרח והמגרב כמו תימן, מרוקו ועיראק בהם יהודים לבשו בגדים המיוחדים להם, או לפחות בעלי ניואנסים שונים משל סביבתם הכללית, יהודי בוכרה לבשו בגדים הדומים בכל לבגדים של אנשי הסביבה. זאת מכיוון שבבוכרה עסקו היהודים בעיקר במסחר ולא במלאכה. בהיעדר בעלי מלאכה בתחום הביגוד נזקקו היהודים לאומנים מוסלמים לסיפוק צורכיהם. כתוצאה מכך לא התקיימה התפתחות של בגדים יהודיים מובהקים. (על הלבוש של יהודי המזרח בכלל ובוכרה בפרט ראו בספר: "כסות ומסר, לבושם של יהודים בארצות האסלאם" מאת אביבה מולר-לנצט).
נאור כרמי לובש את לבושם השבתי של חסידי חב"ד: סירטוק וכובע עם קנייטש.
בעבר, לבשו חסידי חב"ד מעיל חסידי ככל החסידים, עד שהרבי הרביעי בשושלת ליובאוויטש הרב שמואל שניאורסון (1834 – 1882) נאלץ לצאת מתחומי רוסיה, לצרכי רפואה והגיע לבתי-חולים ועיירות מרפא בגרמניה. במסעותיו אלו החל הרבי ללבוש את המעיל המכונה 'סירטוק' אותו לבשו באותה תקופה הסוחרים היהודים. גם הכובע החסידי הוחלף לכובע מודרני, ובכך, שיווה לו תדמית של איש עסקים. מאז הפך ה'סירטוק' ללבושם של האדמו"רים לבית חב"ד.
אולם בשבת הם חבשו לראשם את השטריימל, שהיה נפוץ בקרב כל חצרות החסידים ברוסיה וביתר מדינות מזרח-אירופה.
הרבי בתקופת צרפת
מהשטריימל נפרדו בחב"ד עם התמנותו של הרבי האחרון. עם פטירתו של חותנו שהיה אדמו"ר לפניו, לא ראה הרבי את עצמו כמי שראוי למלא את מקום חותנו. הוא הקפיד שלא ללבוש מלבוש מיוחד, אלא להתהלך כאחרון החסידים. וכךהרבי נותר עם הלבוש שאותו סיגל לעצמו עוד מהיותו סטודנט בצרפת: כובע לבד פשוט המשתפל בקדמת הראש ( ="קנייעטש"). כובע שהפך לסימן ההיכר המובהק של כל חסיד חב"ד.
יש חסידי חב"ד שנותרו עם הלבוש המקורי, בעיקר זקני החסידים שעלו מרוסיה, אלו ששהו תקופות ארוכות וקשות בסיביר, את אלו הרבי קירב במיוחד ונהנה לראותם בלבוש החב"די המקורי.
ואורן צור?
אורן, הכנר המדהים, מתלבש פה כמו אותם זקני חסידי חב"ד מהשורות הקודמות...
או בעצם, כהעתק של ה"כנר על הגג": דמות היהודי הנודד עם כינור, כפי שהצטיירה במיצגים אומנותיים רבים: בציור, בפיסול, בספרות ובקולנוע.
והנה (כמנהג המתהווה) סרטון עם קליפ של "הלב והמעיין" לפיוט "אל אדון על כל המעשים":
